הבומבו בנוי על חתיכת גזע עץ חזק חלולה, עלה מותחים
עור של כבש או של פרה בשני פתחיו.
מנגנים בו בעזרת שני  מקלות, שאיתם מקישים גם בעור וגם בצג העץ. ככה מתקבלים שני צלילים שונים: אחד נמוך והשני גבוה יותר.
בגלל הצליל החזק שיוצר:»בום…בום…בום» האינדיאנים קראו לו בומבו.

הצ’אראנגו הוא הכלי מיתר האינדיאני הטיפוסי
עד הגעת האירופאים לדרום אמריקה לפני 500 שנים, האינדיאנים היו מנגנים בכלי נשיפה והקשה בלבד.
הספרדים הגיעו לדרום אמריקה והביאו את הגיטרות הראשונות.
האינדיאנים ראו את כלי המיתר האלה וניסו לבנות כמותם,
לצורך בניית תיבות אקוסטיות, הם השתמשו בחומרים שונים: חמר,חתיכות עץ חלולות, ושיריון של חיה בשם ארמדילו.
פירושו של השם צ’ארנגו הוא קול שמח, רעשני, בגלל הצליל הגבוה שלו.

ה»קאחה» הוא תוף שגובהו הוא כעשרה סנטימטרים והקוטר שלו נע בין 30 -40 סנטימטר.
בכל צד שלו מותחים חתיכת עור חיה ומחברים בין שתי פיסות העור בעזרת חוט או רצועה דקה של עור.
מקישים בו בעזרת מקל, ולפי במסורת, רק נשים מנגנות בכלי הזה.

הצ’אסצ’אס הוא רעשן אינדיאני בנוי מציפורניים של עזים, אשר מחברים באמצעות חוט דק.
הצליל שלו מזכיר את רשרוש מי הנהר.
לפי המסורת מותר לגברים לנגן בכלי הזה, לכן הנשים כדי לנגן בו קושרים בקצה של מקל ארוך.
משתמשים בצ’אסצ’אס בין היתר, בטקסי כישוף.

 הקנה הוא כלי נשיפה (חליל) שמקורו בבוליביה. החליל בנוי מחתיכת קנה סוף באורך של 25 עד 50 סנטימטר.
בצד העליון מחוררים בו שישה חורים במרחקים שווים, ובמד התחתון, מחוררים חור אחד בלבד אשר ניסתם באגודל.
העבר הרחוק היו בונים אותם גם עם עצמות של חיות.
ביבשת מצאו שרידים של הכלי הזה מלפני יותר מארבעת אלפים שנה.
הקנה הוא אחד הכלים החשובים ביותר במוסיקה העממית בכמה מדינות בדרום אמריקה.
משתמשים בה גם לטקסים הקשורים לפוריות, לחיים, ולתחיית המתים.

ה»סמפוניה» או בשמו המוכר אצלנו, כ»חליל פאן», מוצאת את מקורה בכמה תרבויות: ביפן, סוריה, מצרים ויוון, ששם הוא קיבל את שמו על שם האל «פאן» היווני.
בונים אותו עם מספר חתיכות של קני סוף, אשר חותכים באורכים שונים ובשל אורכו, לכל קנה צליל משלו.
מסדרים את הקנים בשורה מהצלילים הגבוהים, לצלילם הנמוכים…מהארוך לקצר ביותר.
בבוליביה ובפרו, האינדיאנים בונים כלי דומה שנקרא » סיקו», שבו יש שתי שורות של קנים: שורה אחת קטנה מהשורה השניה עם אוקטבות שונות.
אפשר לבנת את הסמפוניה בגדלים שונים: אפילו באורך של יותר מטר, וכך כל הצלילים נשמעים נמוכים יותר.

הקואטרו הוא כלי מיתר שמקורו בוונצואלה.
פירוש השם הוא «ארבע»
הוא קטן יותר מהגיטרה הספרדית, וכיוון שמספר המיתרים שלו הוא ארבעה, קוראים לכלי הזה קואטרו.
הקואטרו הוא כלי לליווי בלתי ניפרד מהמוסיקה הוונצואלית. מנגנים בו בעיקר במקצב בשם חורופו, שהוא המקצב הטיפוסי ביותר במדינה זו.

המקל גשם בנוי מקנה של במבוק עבה באורך של מטר.
ממסמרים אותו במסמרים העשויים מעץ, וממלאים אותו בגרעינים או אבנים קטנות.
כשהופכים אותו מצד לצד, האבנים «מטיילות» ויורדות לאורך קנה הבמבוק וזה יוצר צליל המזכיר לנו את הגשם.

הקונגס הוא כלי הדומה לתוף ארוך, אשר הגיע לדרום אמריקה, מאפריקה.
בונים אותו מחתיכת עץ חלול, ומותחים עליו חתיכת עור רק בקצה אחד.
הכלי התפתח בקובה, וניתן לבנות אותו, במקום חתיכת עץ, עם רצועות עץ מחוברות כמו חבית.
מכים בו בידיים.

המרקס הוא רעשן, זוהי בעצם דלורית (ירק הדומה מאוד לדלעת, רק שהוא קטן יותר) שהניחו לייבוש. הקליפה מתקשה והופכת לכלי החיצוני. תוכן הדלורית גרעינים,אף שהם מתייבשים והם אלו שגורמים לרשרוש כאשר מנענעים את הכלי.

בונגו– מקור הכלי באפריקה. מדובר על כלי הקשה בנוי מחתיכת עץ חלולה
אשר מותחים בקצה, פיסת עור עבה.
ניתן לבנות אותו מרצועות עץ מחוברות כמו בחבית.

הפנדאירו דומה לתוף מרים שאנחנו מכירים. אולם בפנדאירו תמיד יש יריעה שניתן להכות בה בנוסך לנענוע המציליים.
יש האומרים שהוא כלי הנגינה הלאומי הברזילאי. נכון שלמי שלא בקי בנושא הוא נראה ככלי פשוט. אבל ניתן להפיק
ממנו מגוון של צלילים, וכדי לנגן בו ברמה טובה נדרשות שנים של אימונים.
מכים בו בידיים, והוא כלי מאוד חשוב בהרכב של הבאטוקאדה.

פירוש המילה «קחון» הוא «ארגז». כי הכלי הזה בנוי בעצם כמו ארגז סגור, כאשר באחת מפאותיו יש פתח עגול.
המנגן יושב על הארגז אם גבו אל הפתח ומכה בידיו בחזית הארגז.

הזורדו הוא כלי ברזילי. תוף רחב וגבוה במיוחד העשוי מעץ, פיברגלס או אלומיניום.
הזורדו מכוסה ביריעה בצידו האחד ופתוח בצידו השני, ניתלה ברצועה אלכסונית את כתפו של המתופף.
התיפוף מתבצע במכת יד ונקישת מקל לסירוגין. הוא חלק בלתי נפרד מהרכב הבטוקאדה.  בהרכב משתתפים שלושה סוגי סורדו שונים.
הבטוקאדה היא להקת המתופפים אשר מלווה את הרקדנים בקרנבל.

הבנדונאון הוא סוג של אקורדיון. זהו מפוח שמשני צדו יש תיבה. בכל תיבה יש מספר כפתורים ואילו הם בעצם «הקלידים» שקובעים את גובה הצליל.
בתיבה שבצד ימין מסודרים הכפתורים שיוצרים את הצלילים הגבוהים, ובתיבה שבצד שמאל יש את הכפתורים שיוצרים את הצלילים הנמוכים.
את הצלילים אנו מקבלים ע»י לחיצת הכפתורים באצבעות ובד בבד פתיחת וסגירת המפוח.
הכלי הזה ניבנה בפעם הראשונה בשנת 1844 והגיע לארגנטינה בשנת 1860.
הבנדונאון הוא כלי הטיפוסי בהרכבים של מקצב הטנגו.

ה«טיפלה» הוא כלי מיתר שמקורו בקולמביה.
בצורתו דומה לגיטרה, אך קטן ממנה.
טיפלה, מלשון «שלוש» כמו «טריפלה», בנוי עם 12 מיתרים, אשר מחולקים בארבעה קבוצות של שלושה מיתרים כל אחד, וכאן שמו.
הוא כלי בלתי נפרד במקצבים הקולומביאנים הטיפוסים כמו «בליאנטוס», «באמבוקוס» ועוד.

הרפיקי הוא כלי הקשה מברזיל. הוא תוף העשוי מתכת, גובהו כ40 סנטימטר וקוטרו כ25 סנטימטר, מכוסה ביריעת פלסטיק משני צידיו. בעבר היו בונים אותם מעץ ועור.
ברפיקי מנגנים במכת אצבעות ובהקשת מקל לסירוגין.
הוא כלי מרכזי בהרכב הבטוקאדה, ותפקידו לנצח על שאר הכלים המשתתפים בלהקה.

הארקה הוא כלי השייך למשפחת כלי נשיפה. מקורו בארגנטינה.
בונים אותו עם שתי חתיכות של קני סוף, שבחיבורם מגיעים לאורך של יותר משני מטר.
בקצה האחד, העבה יותר, מחברים לו קרן חלולה של פרה, וצלילו נשמע נמוך מאוד.
משתמשים בכלי הזה בחג הקרנבל של האינדיאנים, ויש אגדה המספרת שהארקה הוא כלי נגינה של חורף כיוון שצלילו קורא לרוחות החזקות ולגשם.

הברומבאו הוא כלי נגינה ברזילאי, ומקורו באפריקה.
הוא בנוי כמו קשת שמשתמשים בה גם כדי לצוד וגם כדי להילחם: זהו ענף שמותחים בשני צידיו חוט ברזל ובקצה אחד מחברים לו קאלאבאסה שפתוחה בחלקה התחתון, והיא משמשת כתיבה אקוסטית.

 הגיטרון הוא כלי נגינה מצ’ילה. דומה לגיטרה הספרדית, אבל התיבה האקוסטית שלו יותר עמוקה והצוואר יותר קצר.
להבדיל מהגיטרה לגיטרון יש 21 מיתרים מסודרים בחמש קבוצות של שלושה, ארבעה, חמישה, ושישה מיתרים.
אופן הנגינה הוא בעזרת הציפורניים של האצבעות אגודל ואצבע.

הקבאקיניו הוא כלי מיתר שמקורו בפורטוגל שבאירופה.
בצורתו הוא דומה לגיטרה אבל הרבה קטן ממנה, ומספר המיתרים שלו הוא ארבע.
בגלל גודלו הצלילים שנשמעים ממנו הם יותר גבוהים יחסית לגיטרה.
כלי זה הובא לברזיל ע»י הפורטוגלים ושם קיבל מקום מאוד מכובד במוסיקה הברזילאית.
עצם העובדה שגודלו קטן, אפשר לו להצטרף למסעות של הפורטוגלים בכל מקום, וכך היגיע
גם להוואי, שבה קיבל את השם: אוקללה.